,

ריטלין – האם זאת באמת השאלה?

ריטלין מאז ומעולם היה נושא רגיש.

יש כל כך הרבה דעות בעד ונגד. הרבה הורים שמדווחים על שיפור, לעומת הורים שמדווחים על תופעות לוואי קשות.
לאחרונה נתקלתי בשתי דעות מעניינות.
האחת, של ליאור דיין, שכתב בעקבות חשיפת פרטים של משרד החינוך על שימוש בריטלין. והנה חלק ממה שהוא אומר:
״אני יכול להגיד דבר אחד: לעולם לא אתן לילד שלי ריטלין.
מכיוון שנהגתי לקחת כמויות ענקיות, מעבר למה שמותר על פי חוק, נאלצתי למצוא דרכים מקוריות לצוד ריטלין.
אחת מהן הייתה לקנות מילדים ששנאו את התרופה ושמחו להיפטר ממנה בעבור חופן מזומנים.
בזכות מסעות הציד שערכתי בבתי ספר למדתי על השפעות התרופה גם בקרב ילדים.
מניסיוני האישי, ריטלין הוא סוג של הימור: או שאתה באמת מקבל דחף ואנרגיה וריכוז שיעזרו ללמוד ולשנן חומרים,
או שתמצא את עצמך בוהה במשך שעות אל מחוץ לחלון כשבראש שלך לא עובר שום דבר.
אם נפלת על כדור שלקח אותך למצב זומבי בלי יכולת לתפקד בעת שהכנת שיעורי בית,
זה לא הכי נורא. אבל כשאתה נמצא בכיתה בזמן מבחן, זה הופך קשה. קשה ביותר.״

מלבד הבעייתיות הרבה בלקיחת תרופה ללא מעקב בכמויות גדולות ולא מומלצות (עוד נשוב לזה),
אני מבינה את התופעות שהוא מתאר: הרבה הורים מדווחים על ילדים ״בוהים״ או ב״דאון״.
הרבה הורים גם מוותרים על הנתינה של ריטלין לילדים שלהם – מתוך נסיון אישי או מתוך התבוננות בילדיהם.
ההחלטה הזאת טובה בעיני בדיוק כמו ההחלטה לתת ריטלין – והיא החלטה שכמאמנת אני מכבדת מאוד.

מנגד, ענה לו אבי גרייניק, תשובה מעניינת:
״השבוע קראתי את הטור שלך שביקש להזהיר עד כדי לקבוע נחרצות,
שריטלין זאת תרופה מסוכנת שהופכת את הילדים לזומבים עם חוסר תיאבון וכאב ראש ואז תיארת את ניסיונך עם התרופה…
כשסיימתי לקרוא את הטור שלך, החל בתוכי מאבק קטן שהלך וצמח עד כדי חוסר מנוח גדול וביקש ממני לצאת נגד הטור הלא אחראי שלך.
אני מאלו החושבים, מאמינים וגם יודעים על פי ניסיונם שהתאמת סוג הריטלין הנכון בליווי של רופא טוב המומחה בטיפול בריטלין היא לא פחות מחסד שהעניק לנו המדע.
כמובן רק לאלו שבאמת זקוקים לחסד הזה.
עברו עליי 12 (13 למען האמת) שנים של הישרדות בתוך מסגרת נטולת גירויים מתאימים,
מה שהפך אותי בעיני מוסדות הלימוד לילד ואח״כ נער נטול כיוון ונטול הישגים.
כבר בכיתה ד׳ התחלתי לפתח הימנעות מללמוד והעדפתי לתייג את עצמי מראש כתלמיד גרוע כי זה היה עדיף מהוויתור המוקדם של המורים עליי.
את הריטלין גיליתי רק כמבוגר… [את] תופעות הלוואי פתרתי בעזרת, לא תאמין כמה אני נודניק, רופא מומחה טוב.
אז כממליץ על ריטלין לסוגיו, אני חייב לתת שיקוף אמיתי כולל תופעות הלוואי:
כאמור, היום יש מניפה די רחבה של סוגי ריטלין שמאפשרת התאמה אינדיווידואלית ובמקרה של ילדים (גם זה מנסיוני) דרוש קשר בריא עם הילד,
התבוננות בו תחת השפעת התרופה וקבלת דיווח מהמורה.
נדרש זמן לפעמים עד כחצי שנה, להבין מה מתאים ומה לא, זה דרש דיאלוג תוך כדי תנועה עם רופא מטפל טוב.
אסכם ואומר שמרגע שנמצא סוג הריטלין הטוב ביותר עבורי, הרגשתי צורך לכתוב לרופא שלי מייל בזו הלשון:
״כבר שלושה-ארבעה חודשים מאז שלוקח הקונצרטה, אני חווה שיפור עצום בחיי עד כדי שאני חייב לשאול אותך: זאת התרופה? או שזה אני?״
תשובתו של המומחה היתה: ״ התרופה מאפשרת לך לממש את הדברים הגנטיים הטובים שהורישו לך הוריך״. תראה מה זה ליאור,
על הדרך הוא אפילו גרם לי לשמוח שנולדתי להורים שלהם נולדתי…״

שתי חוויות כל כך שונות!
מה שאני רוצה לומר הוא מה שאפשר להבין מבין השורות מהמכתב של אבי.
ריטלין אינו מטרה.
אם יש בו צורך, ורק אז, חשוב לקחת אותו עם מעקב – וההתאמה יכולה לקחת זמן. יש מבוגרים (וילדים) שזה יכול לקחת אצלם חודשים.
אפשר גם להחליט שמוותרים – זו החלטה לגיטימית לא פחות.

אבל! יש כאן החמצה גדולה. ענקית.
ריטלין אינו פותר בעיות של בטחון עצמי. של ניהול זמן. של התיוג העצמי שאבי מזכיר – הוא העדיף כבר לחשוב על עצמו ככשלון.
של האישיות שנבנית אצל הילד שלך בזמן שהוא מתמודד עם כל מה שהפרעת הקשב והריכוז מביאה איתה. ריטלין הוא ׳רק׳ כדור – הוא לא נותן כלים לחיים!

השאלה העיקרית היא לא אם לתת ריטלין או לא. תנו או אל תתנו – לכל החלטה יש את המחיר שלה.
השאלה האמיתית היא מה את עושה בשביל לבנות את האישיות שלו? הבטחון שלו? איזה כלים הוא מקבל לחיים?
מה יעזור לו למשש את הפוטנציאל האדיר, או כמו שאבי אומר ״לממש את הדברים הטובים שקיבלת״.

ההחלטה בידיכן!