,

אילו היה שם לא היה נגאל

money growing

לא מזמן, היתה לי מתאמנת שאימנתי אותה על פיתוח העסק שלה. היא עברה מקום ורצתה להגדיל את מעגל הלקוחות שלה. הבעיות שלה היו רבות ומגוונות. זה התחיל ב”בעלי לא פנוי לעזור לי לעצב המקום” (בעלה מעצב פנים), והמשיך ב”אם רק היה לי כסף לשפץ קצת את המקום, אז היו לי יותר לקוחות”, וכן הלאה. כלומר, בגלל שלבעלי אין זמן, ובגלל שאין לי כסף (ועוד כמה סיבות כאלו) אני תקועה.
האמת היא, שהטענות הנ”ל אופיניות כמעט בכל תהליך אימון. אצל כל המתאמנות שלי באיזשהו שלב באימון משתחל לו המשפט שמתחיל עם המילה “אילו” או משהו דומה לו. “אם רק היה לי יותר סבלנות”, “אילו הבוס/הבעל/הילד היה יותר…”, “אם היה לי יותר זמן, אז הייתי…”.

המתאמנות מנסות לשכנע אותי, או לתרץ לעצמן, שאילו היה להם משאב פנימי או חיצוני כזה או אחר, הוא היה מציל את המצב.
“אילו” היה שם לא היה נגאל. ההגדה מגלה לנו את סוד התקיעות. “אילו” היה שם – בכל מקום שאנחנו אומרות לעצמנו “אילו” – לא היה נגאל – אין דרך לצאת מזה.
באימון, אני קוראת לזה מחלת ה”אם – אז”. כולנו סובלות מזה. כלומר, יש לי סיבה טובה, למה אני לא עושה דברים שחשובים לי.  ומה שקורה – נותנים אפשרות (או יותר נכון ‘מבזבזים’) את האנרגיה על הרבה דיבורים (להתלונן, להתבכיין, להתמסכן וכו’) על הבעיה, ובקושי משאירים לעצמנו אנרגיה לעשיה.

לכל אין – יש!

מה שאין לנו – אנחנו יודעים מצויין. אין לנו כסף/זמן/פרטנר/סבלנות והרשימה ממש ארוכה. אבל אני מזמינה אותך לבדוק מה כן יש לך! לפעמים נדרשת מעט גמישות מחשבתית, ולעיתים, עלינו לחפש את המטמון. וכאן יתחולל הנס שאנו קוראים לו שינוי. העיקרון הוא שעל כל “אין” אחד, יש לפחות “יש” אחד. לדוגמה: אין לי סבלנות לשבת עם הילדים כל אחר הצהרים, אבל כן יש לי סבלנות לספר להם סיפור לפני השינה. אין לי כסף לשפץ את כל החנות, אבל כן יש לי כסף לקנות מדפים חדשים ולצבוע. אין לי מספיק זמן לסדר את כל הבית, אבל יש לי מספיק זמן לסדר חדר אחד.
אז בתוך כל הבלגן של להוציא את החמץ מהבית, תוציאי גם את ה”אילו”, “אם… אז…”, ובמקום זה, תעשי דבר אחד קטן שאפשר כן לעשותו.